מחקרים שנעשו בעולם הוכיחו כי עודף מידע אינו מועיל לצרכן. חלק מהספקים מנצלים זאת בעת הגשת הסכם התקשרות בשלב בו הלקוח כבר הסכים לבצע את הרכישה, ובכך הם מנצלים שתי הטיות קוגנטיביות שפועלות עלינו בעת קבלת ההחלטה: האחת קשורה לרצון שלנו לממש את ההחלטה להתקשר בעסקה והשניה היא ההסתמכות על בעל המקצוע – הספק, שיפעל בהגינות. ככל שההסכם ארוך יותר, אנחנו מניחים שהספק שקד על הסכם רציני והסתייע ביועצים משפטיים, וממילא ברוב המקרים אין אפשרות לשנות את ההסכם, אז לשם מה לבזבז על כך אנרגיה וזמן?
בין המלל הרב שבהסכמים הארוכים מסתתרות לעיתים תניות מקפחות, כגון מניעת הצמדה למדד המחירים לצרכן בעת ירידה.
בחוק החוזים האחידים נקבע כי תניה המונעת הצמדה למדד שלילי והוספת מדד חיובי לחשבון, מהווה תנאי מקפח הניתן לביטול. ואולם, לרוב המדדים השליליים אינם גדולים והשינוי בעלות אינו משמעותי, כך שהצרכן אינו מקדיש לכך מחשבה נוספת, כל עוד המחיר המשולם אינו עולה (אם בכלל נבדק על ידי הצרכן).
לשם כך נועד, בין היתר, חוק תובענות ייצוגיות והוא מאפשר לתובע עצמו קבלת פיצוי בסכום משמעותי הרבה יותר מהסכומים שנגבו ממנו בפועל.
